לפעמים באמצע היום פתאום היא חושבת על כל האנשים שמזדיינים ממש עכשיו ברגע זה, ממש פה ברחוב הזה, בעיר הזאת, בעולם. היא לא בדיוק חושבת את זה, יותר נכון להגיד שזה פתאום מכה בה, לא כמו הבנה, יותר כמו מכת חשמל, כמו צמרמורת, היא מרגישה את זה, לרגע היא יודעת את זה, זה מזמזם סביבה, ובה, ואז עובר, ולאחרונה זה קורה לה יותר ויותר, אז היא שמה לב, נגיד אתמול בערב, היא יצאה מהמשרד, וירד גשם, עדין וחלש, ומשהו באיש האדום ברמזור, ובאורות של המכוניות והצליל של גלגלים בשלוליות, זה לא היכה בה זה זרם, בהכל, בכולם, האישה שהתחילה לחצות קצת לפניה והבחור שבא מולה נפגשו לשבריר של מבט, והתחושה של המעיל שמתחכך כנגד הקרסול בכל צעד שהיא עושה, היא קלטה שזה לא עובר, שהיא יכולה להישאר בזה אם היא רוצה, להיות בתוך הזיון הגדול הזה של הכל עם הכל, אולי אפילו ליזום, לזמן את זה? היא תנסה את זה, יותר מאוחר.